×
Mikraot Gedolot Tutorial
גמרא
פירוש
הערותNotes
E/ע
גמרא גיטין ב׳.גמרא
;?!
אָ
פרק א – המביא גט
מתני׳מַתְנִיתִין: הַמֵּבִיא גֵּט מִמְּדִינַת הַיָּם צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר אַף הַמֵּבִיא מִן הָרְקָם וּמִן הַחֶגֶר ר׳רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר אֲפִילּוּ מִכְּפַר לוּדִּים לְלוֹד. וחכ״אוַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵינוֹ צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם אֶלָּא הַמֵּבִיא מִמְּדִינַת הַיָּם וְהַמּוֹלִיךְ וְהַמֵּבִיא מִמְּדִינָה לִמְדִינָה בִּמְדִינַת הַיָּם צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם רשב״גרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר אֲפִילּוּ מֵהֶגְמוֹנְיָא לְהֶגְמוֹנְיָא. ר׳רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מֵרְקָם לַמִּזְרָח וּרְקָם כַּמִּזְרָח מֵאַשְׁקְלוֹן לַדָּרוֹם וְאַשְׁקְלוֹן כַּדָּרוֹם מֵעַכּוֹ לַצָּפוֹן וְעַכּוֹ כַּצָּפוֹן ר״מרַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר עַכּוֹ כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְגִיטִּין.א הַמֵּבִיא גֵּט בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינוֹ צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם וְאִם יֵשׁ עָלָיו עוֹרְרִים יִתְקַיֵּים בְּחוֹתְמָיו.: גמ׳גְּמָרָא: מ״טמַאי טַעְמָא רַבָּה אָמַרבמהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
E/ע
הערותNotes
פרק ראשון מתני׳ א. המביא גט ממדינת הים וכו׳. כלומ׳ כל מקום רחוק שהשיירות [אינן] מצויות לעבור משם לכאן קרי ממדינת הים. לא שנא שנכתב בחוצה לארץ, ומביאו השליח שהוא נעשה להוליכו מאת הבעל להביאו לאשה היושבת בארץ ישראל, ולא שנא אם נכתב בארץ ישראל והוליכו השליח מארץ ישראל לחוצה [לארץ] שיושבת שם (ל)[ה]⁠אשה, ולא שנא ממדינת הים למדינה בחוצה לארץ, בשלשתן צריך [ה]⁠שליח לומר בפני נכתב ובפני נחתם. והכי מפרש ואזיל בזו ה⁠[משנ]⁠ה, דל⁠[או דוקא] ק⁠[ת]⁠ני מ⁠[ביא, אלא] הוא הדין למוליך. (ל)[ו]⁠חכמי⁠[ם] לפרושי מילתיה דתנא קמא קא אתו, דכיון [שאין] השיירות מצויות מזה לזה אינן מכירין אנשי מדינה זו לחתימת העדים של אנשי מדינה זו. והילכך יש לחוש שמא יבא הבעל ויערער ויאמר גט מזוייף הוא, כמו שאנו חוששין בשאר שטרי הלוואות, שאין המלוה יכול לגבות חובו מן הלוה אלא אם כן יקיים חתימת עדים שחתמוהו. לפיכך צריך שיעיד השליח שהוא מביאו, שהוא ראה העדים שחתמוהו בצוַאת הבעל, ושוב לא יוכל הבעל לערער עליו כלום. שאפי׳ יבא ויערער אין אנו חוששין לדבריו. ואע״פ שהוא אינו אלא יחיד, וכל קיום שטרות קיימא לן דלא יהא בפחות משנים, אבל הכא משום תקנת עגונה אקילו בה רבנן (להאמינ⁠(ה)[ו] יותר מן הבעל, לפיכך הקלו בה חכמים והאמינוהו לשליח. דכיון ד⁠[ב]⁠כל קיום שטרות לא אמרי׳ עדים חתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן, מדרבנן הוא, (דמדרבנן) [דמדאורייתא] אין אנו מחזיקין (גט) [בני] אדם בחזקת רשעים לזייף שטרות, [א]⁠לא אמרינן עדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב״ד. והשתא משום עגונה הקלו בה רבנן להאמין שליח אחד יותר מן הבעל. ולפי שלא ילמדו שאר שטרות מגט אשה להאמ⁠[ין] בו עד אחד, עבדו רבנן היכרא שהצריכו לומר נמי בפני נכתב, כלומר לשמה, שהוא אחד מ⁠[ה]⁠כשרי הגט, שאם נכתב שלא לשמה יפסל בכך דכתיב וכתב לה, ודרשינן לשמה. ואע״פ שאם לא היה מעיד על כתיבת הגט, לא היה נפסל בכך, דהא רובה בעל [דעלמא] בקיאין לדרשא זו דבעי׳ לשמה. [ו]⁠אפי׳ למאן דחייש למיעוט, הכא ליכא למיחש, לפי שאין לכתוב גיטין [אלא] סופר הדיינין שבכל עיר ועיר, וסתם ספרי הדיינין מגמר גמרי. ואפי׳ הכי כיון שהוא צריך להעיד על חתימת העדים, הצריכוהו חכמים להעיד [גם על] כתיבת הגט לשמה, כיון דחד סהדא לחודיה הוא, כי היכי דלא לילפי מיניה לשאר (קדם) [קיום] שטרות דעלמא.
אבל המביא גט ממדינה למדינה בארץ [ישראל] עצמ⁠(ו)[ה], כגון מיהודה (ל⁠([שב]⁠ארץ ישראל לעבר הירדן, או מעבר הירדן לגליל, לא צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם כלל. דלא מבעיא בזמן שבית המקדש קיים דשכיחי עולי רגלים ומכירין אלו חתימות, אלא אפי׳ בזמן הזה (ו)[ד]⁠שכיחי נמי שיירות, (ד)⁠כיון שבארץ ישראל קביעי ב״ד, הולכין ובאין מזו לזו. שפעמים שב״ד מומחין עומדין בארץ ישראל [ביהודה] ובאין מן הגליל ועבר הירדן לפניהם, ופעמים שהוא קבוע בגליל והולכין כולן אחריו, דכתיב צדק צדק תרדוף - הלך [אחר] ב״ד יפה.
רבן שמעון בן גמליאל אומר אף המביא מן הרקם וחיגר. כלומר אע״פ שאינו מקום רחוק אלא סמוך לארץ ישראל, אפי׳ הכי מצרכי׳ ליה להעיד בפני נכתב ובפני נחתם, דהא שם מדינת הים עליו. אבל מובלעת [ב]⁠תחום ארץ ישראל, כגון שמקיפין אותה משלש רוחותיה (ש)⁠עיירות [מ]⁠ארץ ישראל [ו]⁠מחוצה לארץ נכנסות בתוכן, ושם בנויה זו העיר, כגון כפר לודים, לא היינו [מחייבין] אותו להעיד. ור׳ [אליעזר] פליג ומחמיר, דאפי׳ מכפר לודים, שהיא מובלעת בתחום ארץ ישראל, [צריך] להעיד על ה⁠[כתי]⁠בה ועל החתימה, כדי שלא תחלוק במדינת הים.
וחכמים אומרים אינו צריך וכו׳. בא לפרש מילתיה דת״ק, דדוקא רחוקות ולא סמוכות. ולפי שאמר ת״ק בלשון מביא, הוצרך הוא לומר דלאו דוקא מביא, אבל הוא הדין למוליך מארץ ישראל לחוצה לארץ. אי נמי ממדינה למדינה בחוצה לארץ עצמה, שאין קבועין שם ב״ד, הילכך (או) [אין] לו שיירות מצויות מזו לזו, ולא שכיחי עדים לקיימו.
מהגמוניא. בגמ׳ מפרש עיר היתה אחת בארץ ישראל שהיו בה שני הגמונים, ומקפידים זה על זה, שלא [י]⁠היו בני הגמוניא זו נכנסין לחברתה, לא לדון ולא לצורך שום [דבר], הילכך אין העדים מצויין לקיימו כלל. ואם תאמר תנא היכא קאי דקתני המביא גט, [ד]⁠מעיקרא איבעי לן למימר דיני הגט. וליכא למימר דמכתובות סליק, דקתני בסופה נשא אשה בארץ ישראל וגרשה בקטפוטקיא וכו׳, דהא קאמרי׳ בריש סוטה דבתר כתובות, דתנא ביה המדיר, תנא נדרים, ואידי דתנא נדרים תנא נזיר, ובתר נזיר תנא סוטה שכל מי שרואה סוטה בקלקולא יזיר עצמו מן היין. אבל יש לומר דתנא אקידושין קאי, דקא איירי ביה וקונה עצמה בגט ובמיתת הבעל, וקאמר השתא דיני הכשירו ודיני פסולו. אי נמי, אקרא קאי דכתיב וכתב לה ספר כריתות וכו׳, ודרשי׳ לה לשמה, הילכך מי שמביאו (אינו) צריך שיאמר בפני נכתב ו⁠[ב]⁠פני נחתם.
ב. ר׳ יהודה [אומר] מרקם למזרח וכו׳. ר׳ יהודה (אומ׳) היה נותן סימנין לארץ ישראל כמנהגו לתת סימנין לכל דבר, דתנן ר׳ יהודה היה נותן סימנין דצ״ך עד״ש באח״ב.
מרקם למזרח. כלומר מרקם ועד סוף העולם למזרחו הוי מדינת הים, ורקם עצמה נידונית כמזרח העולם ולא (ב)[כ]⁠ארץ ישראל, [והמביא מרקם צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, וכן כולם. רקם למזרחו של ארץ ישראל ו]⁠חוצה לה, ואשקלון לדרומה, ועכו לצפונה. אבל מערב של ארץ ישראל אין צריך גבול, שהים הגדול גבולה כדכתיב וגבול ים והיה לכם הים הגדול וכו׳, ושם אין יישוב לה⁠(ו)⁠צריך (כ)⁠לומר המביא משם בפני נכתב ובפני נחתם.
ועכו עצמה שמזכיר במשנה זו, היא בחוצה לארץ. ובספר יהושע כתיב [אשר] לא הוריש את יושבי עכו, אלמא דמארץ ישראל היא. יש (לו) [לי] לומר דעכו מקצתה היתה בארץ ישראל ורובה בחוצה לארץ. והא נמי דאמ׳ בכתובות ר׳ אבא מנשק כיפי דעכו, מש⁠[ו]⁠ם חביבות ארץ ישראל, דכת׳ כי רצו (את) עבדיך [את אבניה] ואת עפרה יחוננו, על אותו מקצת שהיא מארץ ישראל מיירי. והיינו דאמרי׳ התם כי הוה מיפטרי [רבנן מהדדי], כלומר שהיו מלוין זה את זה עד חצי עכו שהוא מארץ ישראל, ולא היו מטמאין עצמ⁠(ה)[ם] בחציה של חוצה לארץ.
ורקם נמי שאמ׳ שמזכיר במשנה זו שהוא חוצה לארץ, וקדש - דמתרגמי׳ בין קדש ובין ברד: בין רקם ובין חגרה, ובספר יהושע חשיב לה בהדי עיירות של ארץ ישראל. יש לומר דתרי קדש היו, והכי מתרץ בערכין.
ג. המביא גט בארץ ישראל אינו צריך לומר וכו׳. כלומר ממדינה למדינה בארץ ישראל מיירי (דליכא) [דאיכא] מצויין לקיימו, דאי בזמן שבית המקדש קיים שכיחי תלמידים הבאים שם, [והיינו דאמר] בארץ ישראל, כלומר בארץ עצמה, אפי׳ מן [עבר] הירדן לגליל, ומן הגליל ליהודה. אבל מארץ ישראל לחוצה לארץ [לית] ספיקא דודאי צריך לומר. וזהו המוליך דמזכיר לעיל דמצריך [לומר].
ואם יש עליו עוררין. כלומר שהבעל מערער עליו שהוא מזוייף.
יתקיים בחותמיו. כלומר [אם] יבאו העדים להעיד אחתימת ידיהם, או עדים אחרים שיכירו חתימתן - כשר. ודוקא עירעור דבעל הוא דסגי בקיום חותמיו, אבל עירעור של שני עדים כשרים שמעידים שהוא מזוייף, לא סגי בקיום העדים, לפי דהוו תרי בהדי תרי ואוקים איתתא אחזקתא ואסירא לעולם. (ואין) [ואי אין] עוררין עליו כלל, (ד)⁠מסתמא כשר, דהא בקיאין לשמה ועדים מצויין תמיד לקיימו כדפרי׳, דהא איכא בתי דינין דקביעי.
גמרא. צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם. מאי טעמא, אמר רבה לפי שאין בקיאין לשמה. כלומר, אין בני מדינת הים בני תורה, ואינן יודעין שצריך לכתוב הגט לשם האשה עצמה, דקרא כתיב וכתב לה - דהיינו לשמה. הילכך כי אמר השליח בפני נכתב ובפני נחתם, ממילא שייליהו אי נכתב לשמה, והוא ישיב לנו אִין. ובגמ׳ מקשי: אמאי לא אצריכוה למימר נמי לשמה, כלומר בפני נכתב לשמה ובפני נחתם לשמה. ומתרץ: משום דחיישי׳ דילמא [אתי למגזייה], כלומר דילמא פסיק לה שלא [י]⁠אמר לשמה ויפסול הגט כיון שלא [נעשה] כתיקון חכמים. הילכך מצרכי׳ ליה להתחיל הענין, שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם [ו]⁠ממילא שיילין ליה אי כתבו לשמה ואמר אִין. אי נמי מסתמא [לשמה קא מסהיד, ומיהו בפני נכתב ובפני נחתם אצרכוה, דכתיבה וחתימה] בעינן לשמה. ד⁠[ל]⁠ר׳ יהודה קתני, דפסיל לגט אלא אם כן נכתב ונחתם בתלוש ולא במחובר. דאי אליבא דר׳ מאיר, חתימה לשמה בעי כתיבה לא בעי, ודריש וכתב לה וחתם בה, אבל כתיבת הגט לא שנא במחובר (לשמה) ושלא לשמה לא מיפסיל בכך, כיון שחתימתו בתלוש לשמה. ואי אליבא דר׳ אלעזר, כתיבה לשמה [בעי] חתימה לא בעי, אלא סגי בעדי מסירה שימסור הגט לאשה בפניהם. ולגבי מחובר, אכתיבה קפדינן דלא להוי במחובר, אבל לא אחתימה, שאם כתב הגט על עלה של קלח כרוב בעודו תלוש, ולאחר מכאן נטע אותו ונשתרש שם וחתמו, ותלשו אחר מכאן - כשר, והכי מתפרש בגמ׳.
מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב יהושע לייטנר והרב דוד מצגר. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות.
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Gemara
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144